הסיפור השני - מועדון החורבה
הסיפור הבא מספר- כיצד מסיבות של 1000 איש הובילו את קאושינסקי(אותי) ללמד חינוך ילדים.
תארו לעצמכם מסיבת ריקושים בתוך דיסקוטק ענק, רחבות מפוצצות אנשים, אווירה מחשמלת וכולם נהנים.
פתאום אני שומע באוזניית מכשיר הקשר: קאושינסקי תגיע דחוף לכניסת המועדון- זו היתה קריאת חרום.
הבנתי שהבלאגן מתחיל.
אני מגיע לכנסית המועדון ורואה מולי קבוצה קטנה של מבלים על גבול העבריינות, מקללים את המאבטחים קללות איומות.
הם כבר לא רואים בעיניים.
ובמהירות מאפס למאה המצב התדרדר לתגרה המונית.
חפצים עפים באוויר, סכינים נשלפות, המקום הופך ממועדון ריקודים למועדון קרב.
קוראים לי רני קאושינסקי, באותה תקופה הייתי הבעלים של מגה - מועדון ענק בעיר התחתית בחיפה - מועדון החורבה.
זה היה מועדון שונה, בלילה שימש כדיסקוטק וביום היו מגיעים אומנים ציירים ושחקנים.
גם לי היה חדר קטן לאיגרוף תאילנדי שבו הייתי מאמן את המאבטחים בקרב מגע.
כבעלים של המועדון שאלתי את עצמי המון שאלוןת נוקבות.
במיוחד הטרידה אותי השאלה - איך כל שבוע יש מכות במועדון ?
ולמה תמיד קבוצה קטנה של אנשים מפוצצת מסיבה כל כך מוצלחת?
האם יש דרך יעילה יותר שבה אפשר להתמודד עם האלימות?
עבדתי במועדון מבוקר ועד ערב
מועדון החורבה היה בשבילי מפעל חיים.
המועדון נתן לי הבנות רבות בהתמודדות מול התנגדויות ובמיוחד : כיצד אפשר להתייחס לאנשים בכבוד.